Free Website Counter
Free Website Counter

רפי וקנין - סיפורו של הרוג מלכות במרוקו


פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן
אגוז קשה לפיצוח - סיפורו של רפי וקנין הרוג המלכות
שלום לכולם! הימים האלו שבין שואה לעצמאות, הם ימים שמזמנים לי אפשרות ללמוד על עוד גיבורים. במהלך השנה אני משתדל להתמקד בלהרחיב את הידיעות שלי ולהעמיק בדמויות שאני יותר מכיר. דווקא בימים האלו, בעיניי זה הזמן לפתוח צוהר לאלו שאנחנו לא מכירים. לכאלו שבמהלך השנה לא בהכרח מזכירים אותם. ואולי, אולי מתוך הכתיבה הקטנה הזו, הם יזכו לחסד הכי פשוט של הכרה בציבוריות. והחסד הזה הוא יותר כלפינו. כי כשאנו עוסקים בדמויות מופת. אנחנו לומדים להידמות להם.


"הרוגי מלכות, אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן". אנחנו רגילים לדבר על הרוגי מלכות בהקשר של המחתרות שפעלו בארץ. כשקראתי פעם ראשונה על רפי וקנין, הרוג המלכות, נדהמתי. מעבר לסיפור שלו. נדהמתי מזה שפשוט לא ידעתי. על האונייה אגוז שטבעה בדרכה ממרוקו לחופי ישראל, לקבץ נידחים שכמהו לאדמת אבותיהם ידעתי. אבל על רפי, וחבריו למחתרת במרוקו, שלוחת המוסד שנקראה "המסגרת", לא מספיק ידעתי.
רפי שהספיק לעלות לארץ, עוד לפני קום המדינה. בדרך חתחתים. ולמה? כדי לקחת חלק במלחמת עמו, בארץ שרק בתודעה הייתה שלו. ועכשיו, הנה, עכשיו היא שלו גם בדם, ביזע ובדמעות. הוא התגייס לאצ"ל ולחם על ירושלים. לחם עד שחרורה. וכשהמצב בארץ נרגע. הוא חזר למרוקו למשפחתו. לא בשביל לנוח. בשביל לעזור לאחים שצריכים עזרה.


ובמרוקו של אמצע שנות ה-50, יהודים רוצים לעלות לארץ אבות, אבל השלטונות לא מרשים. ורפי, ואשתו מרי שליחי המוסד, לעודד ולעזור ולדחוף ולחלץ. ובאסון "אגוז" עליו כתבתי בעבר, בו מצאו 44 מעפילים, שרק רצו לעלות לארץ, את מותם, יחד עם אנשי הצוות, רפי כבר לא יכל לשתוק. הגיע הזמן לעורר את דעת הקהל העולמית. ממש כמו בתקופה הבריטית בארץ ישראל.
כרוזים פוזרו ברחבי מרוקו היהודית. "יהודים, לא עוד! לא עוד מוות מופקר בבריחה. עמדו על שלכם. ביום השלושים לאבל על הרוגי ספינת אגוז, עמדו שתי דקות דומיה לזכרם. תחילתו של מאבק למען עלייתנו ארצה". 

השלטונות במרוקו נלחצו והחלו לחפש מי אשם. קצוות החוט הפנו לרפי. הוא נחטף, והחל להיחקר בעינויים על ידי המשטרה החשאית במרוקו. גם בעינויים הקשים, הוא לא נשבר, ולא הסגיר אף לא אחד מחבריו למחתרת ולפעילות המוסד. פצעי העינויים, הכריעו את גופו בסופו של דבר. אבל לא את רוחו ונשמתו.


רוחו שהמשיך להדהד ביהדות מרוקו ולעורר עוד ועוד את הכמיהה לציון.


עד כאן להיום, אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה